החלטה בתיק רע"פ 7297/13

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בעפ"א 3987-03-13 (כב' השופט א' אליקים), מיום 10.10.2013, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו, בתו"ב 17490-10-11 (כב' השופט מ' אלטר- סג"נ), מיום 28.2.2013.

           בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש, באמצעות בא כוחו, בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 28.10.2013, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר אשר הושת על המבקש, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

רקע והליכים קודמים

2.             מעובדות כתב האישום אשר הוגש נגד המבקש עולה, כי ביום 2.9.2004, במסגרת גזר הדין בת"פ 2639/02, ציווה בית משפט השלום בעכו על המבקש להרוס, בתוך שנה, מבנה בשטח כולל של 120 מ"ר, אשר נבנה ללא היתר כדין, בכפר ג'דיידה-מכר, בגוש 18529 חלקה 123 (להלן: המבנה). נטען, כי חרף הצו שניתן על-ידי בית משפט השלום, לא הרס המבקש את המבנה, עד ליום 6.7.2011, ולא הוציא עבורו היתר בניה כדין, ובכך הפר את צו ההריסה ביודעין.

           בגין מחדלו זה של המבקש, הוגש נגדו כתב אישום ויוחסה לו עבירה של אי קיום צו בית משפט, לפי סעיפים 205 ו-210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה).

3.             להלן, אתאר בקצרה את השתלשלות ההליכים הפלילים, ככל שהדבר נוגע למבנה המדובר. ביום 15.8.2002, הוגש נגד המבקש כתב אישום לבית משפט השלום בעכו (ת"פ 2639/02), המייחס לו עבירות של בניה ושימוש ללא היתר כדין, בגין הקמתו של המבנה. ביום 2.9.2004, הודה המבקש, במסגרת הסדר טיעון, במעשים המיוחסים לו, ובית משפט השלום ציווה עליו, בין היתר, להרוס  את המבנה תוך שנה ממועד מתן גזר הדין, אלא אם יקבל היתר כדין, קודם לכן. בחלוף התקופה שניתנה לשם הסדרת היתר הבניה, לא הרס המבקש את המבנה, למרות שלא ניתן לו היתר בניה כדין. לפיכך, הוגש נגדו כתב אישום לבית משפט השלום בקריות (עמ"ק 890/06), המייחס לו עבירה שעניינה אי קיום צו בית משפט. ביום 24.1.2007, לאחר שהורשע המבקש, על יסוד הודאתו בעבירה שיוחסה לו, נגזר על המבקש, בין היתר, עונש מאסר על-תנאי בן חודשיים ימים, לבל יעבור, במשך שנתיים, עבירה של אי קיום צו שיפוטי. אף לאחר הרשעתו בדין, עמד המבקש בסירובו לקיים את צו ההריסה שהוטל עליו, ובעקבות כך הוגש נגדו כתב האישום, מושא הליך זה.

4.              ביום 26.2.2013, הרשיע בית משפט השלום בעכו את המבקש, על יסוד הודאתו, בעבירה של אי קיום צו בית משפט, וביום 28.2.2013, גזר את דינו. בפתח גזר הדין, קבע בית משפט השלום, כי מתחם הענישה ההולם את העבירה שעניינה אי קיום צו בית משפט, מבלי שמיוחסת לנאשם עבירה נוספת בצידה, נע בין חודש לבין ארבעה חודשי מאסר לריצוי בפועל, וזאת בנוסף להטלת קנס וחתימה על התחייבות להימנע מעבירה. בית משפט השלום עמד בהרחבה על החומרה היתרה הטמונה באי קיום צו בית משפט, משום פגיעתה האנושה בשלטון החוק. כמו כן, הדגיש בית משפט השלום את מדיניות הענישה הנוקשה שיצאה מלפני בית משפט זה בעניינם של עברייני בניה, אשר אינם מקיימים צווים שיפוטיים, הכוללת רכיב של מאסר מאחורי סורג ובריח. טרם שגזר את דינו של המבקש, נתן בית משפט השלום את דעתו לנסיבות הבאות: הרשעותיו הקודמות של המבקש; ומשך זמן ההפרה. לצד הקולה, שקל בית משפט השלום את ההודאה המוקדמת; הנסיבות שהובילו להקמת המבנה; ומאמצי הכשרת הבניה שנעשו על-ידי המבקש. לאחר זאת, הגיע בית משפט השלום לכלל מסקנה, כי יש להטיל על המבקש את העונשים הבאים: מאסר לריצוי בפועל לתקופה של חודשיים ושבועיים; הופעל עונש מאסר על-תנאי בן חודשיים, במצטבר לעונש שהוטל, כך שעל המבקש לרצות 4 חודשים ושבועיים מאחורי סורג ובריח; הוטל קנס בסך 1,000 ש"ח או 40 ימי מאסר תמורתו; מאסר על-תנאי בן 5 חודשים, לבל יעבור המבקש, במשך 3 שנים, על הוראות חוק התכנון והבניה; והמבקש חויב לחתום על התחייבות כספית בסך 15,000 ש"ח, להימנע מלעבור על הוראות חוק התכנון והבניה. 

5.             המבקש ערער על גזר דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 10.10.2012, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, וקבע, כי עונשו הולם את כלל הנסיבות בעניינו. בית המשפט המחוזי הדגיש, כי אי ביצועו של צו ההריסה הינו בגדר פגיעה בשלטון החוק, ובעיקר אמורים הדברים בנסיבות בהן חלפו כשמונה שנים מאז שניתן צו ההריסה, ולאחר שניתנה למבקש אורכה בת שנה על מנת להסדיר את נושא היתר הבניה. עוד צוין, כי זוהי הפעם השנייה בה הורשע המבקש בעבירה שעניינה אי קיום צו בית משפט, בעת שתלוי ועומד נגדו עונש מאסר על-תנאי בעקבות הרשעתו הראשונה, ולכן נראה שהמבקש "הבין כי קיום צווים שיפוטיים אינו מחייב אותו", ועל בית המשפט להעמידו על טעותו. על יסוד הדברים האלו, ובשים לב למדיניות הענישה המחמירה שהתווה בית משפט זה בעבירות כגון דא, קבע בית המשפט המחוזי, כי אין להתערב בעונשו של המבקש.

בקשת רשות הערעור

6.             המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, המכוונת כנגד חומרת העונש אשר הוטל עליו. נטען על-ידי המבקש, כי העונש שנגזר עליו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים, בהם מסתפקים בתי המשפט בעונש מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות. עוד טען המבקש, כי הוא נעדר עבר פלילי ומעולם לא ריצה תקופת מאסר כלשהי, ולפיכך הטלת מאסר לריצוי בפועל במקרה דנן, עולה כדי עיוות דין, "הזועק לשמים". המבקש תיאר את נסיבות חייו, ואת הקשיים הכלכליים הכרוכים בריצוי מאסר בפועל, ולטענתו יש לראות בכך טעם המצדיק את התערבותו של בית המשפט בעונש שהוטל עליו. המבקש הוסיף וטען, כי בבית המשפט המחוזי לא ניתן משקל הולם לכך שלא התקבלה חוות דעת מאת שירות המבחן, בטרם נגזר דינו. בנוסף, טען המבקש, כי ניתן לאבחן בין עניינו לבין אותן המקרים אליהם הפנה בית המשפט המחוזי בפסק דינו, וזאת בעיקר בשים לב להיקף הבניה המצומצם יחסית, והשימוש במבנה לצרכי מגורים.

דיון והכרעה 

7.             לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, נחה דעתי כי דינה להידחות.

8.             הלכה מלפנינו היא, כי בקשות רשות ערעור תתקבלנה אך במקרים המעלים שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה עקרונית רחבת היקף, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, וכן במקרים חריגים בהם עולה חשש לעיוות דינו של המבקש או משיקולי צדק כלפיו (רע"פ 7002/13 פשקוב נ' מדינת ישראל (8.12.2013); רע"פ 7135/13 מחאמיד נ' מדינת ישראל (26.11.2013); רע"פ 6800/13 קסטיאל נ' מדינת ישראל (26.11.2013)). המבקש אינו מתיימר לטעון, כי עולה מהבקשה כל שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה עקרונית כאמור, ונראה, כי הבקשה, רובה ככולה, נוגעת למידת העונש שנגזר על המבקש, על רקע נסיבות עניינו הפרטני. בנוסף, לא מצאתי כי קיים חשש כלשהו לעיוות דינו של המבקש, או כי מתקיימים שיקולי צדק, המצדיקים את קבלת הבקשה. לפיכך, ומטעמים אלו בלבד, דינה של הבקשה להידחות.

           יתר על כן, בית משפט זה חזר פעמים רבות בעבר, על העמדה לפיה אין בטענות הנוגעות לחומרת העונש בלבד, בכדי להצדיק מתן רשות ערעור, וזאת למעט במקרים חריגים בהם ניכר כי עונשו של המבקש חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הראויה ונהוגה בעבירות דומות ( רע"פ 6823/13 בראנץ נ' מדינת ישראל (28.11.2013); רע"פ 5753/13 בן מויאל נ' מדינת ישראל (31.10.2013); רע"פ 7047/13אליאב נ' מדינת ישראל (20.10.2013)). במקרה דנן, התחשבו הערכאות הקודמות בנסיבות המקלות בעניינו של המבקש, ובין היתר - בהודאתו; בנסיבות הבניה; ובמאמצי ההכשרה של המבנה , ולפיכך הסתפקו בעונש מאסר לריצוי בפועל של ארבעה חודשים ושבועיים. נזכיר, כי חודשיים מעונש זה, מקורם בהפעלתו במצטבר של עונש מאסר על-תנאי, אשר היה תלוי ועומד נגד המבקש. עוד ראוי לציין, כי אין לקבל את טענת המבקש, לפיה יש להקל בעונשו משום שהוא נעדר עבר פלילי. המבקש הורשע בעבר, בשתי הזדמנויות נפרדות, בביצוע עבירות על חוק התכנון והבניה, ובכלל זאת גם בעבירה שעניינה הפרת צו בית משפט, ככל הנוגע למבנה מושא הליך זה. לפיכך, סבורני, כי לא נפל כל פגם במלאכת גזירת עונשו של המבקש, ולא מצאתי כי מידת העונש חורגת ממדיניות הענישה הראויה והנהוגה במקרים דומים.

9.             לגופו של עניין, ראוי להזכיר כי חלף למעלה מעשור מאז שהוגש כתב האישום נגד המבקש, בגין הקמתו הבלתי חוקית של המבנה, וחלפו למעלה משמונה שנים מהמועד בו נדרש המבקש להרוס אותו. חרף מתן צווי הריסה שיפוטיים, ומתן שהות למבקש להכשרת הבניה, לצד הטלתם של עונשי מאסר על-תנאי, המבנה הבלתי חוקי עודנו עומד על תילו. לא ניתן להשלים עם הפרה שיטתית מעין זו של דיני התכנון והבניה, המגלמת התעלמות מתמשכת מצווים שיפוטיים, ומביאה לפגיעה קשה בשלטון החוק. הוטעם בפסיקתו של בית משפט זה, כי הפרת דיני התכנון והבניה הינן בגדר "מכת מדינה", ומדיניות הענישה הראויה מחייבת החמרה בדינם של המורשעים בעבירות אלה. אציין, כי לא מצאתי, בנידון דידן, נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה ממדיניות ענישה זו. ברע"פ  9239/12 אבו עראר נ' מדינת ישראל, פיסקה 15 (2.1.2013), ציינתי כי:

המבקש הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירות על חוקי התכנון והבניה, שבעטיין הורה בית-המשפט על הריסת המבנה. ואולם, המבקש בחר במשך שנים, מסיבותיו הוא, שלא לקיים את צו ההריסה השיפוטי, וזאת ללא כל הסבר המניח את הדעת. התנהלות זו, כפי שנקבע, לא אחת, בפסיקתו של בית-משפט זה, היא חמורה, ובית-המשפט מצווה לנהוג בגישה מחמירה, במקרים כגון דא (וכן ראו: רע"פ 5545/11 עאדל נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה לב הגליל (2.8.2011); רע"פ 2197/13 ג'מאל נ' מדינת ישראל (17.4.2013); רע"פ 6133/06 אסלאן נ' מדינת ישראל (23.7.2006)).

10.          על יסוד האמור לעיל, דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.

           עיכוב ביצוע עונש המאסר, עליו הוריתי ביום 28.10.2013, מבוטל בזאת. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 7.1.2014 עד לשעה 10:00, בימ"ר קישון, כשברשותו תעודת זהות ועותק מהחלטה זו. על המבקש לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, טלפונים: 08-9787377 או 08-9787336.

           ניתנה היום, ‏י"ד בטבת התשע"ד (‏17.12.2013).